לפני איזה שנתיים צפיתי בכוכב נולד או אחת מתכניות הריאליטי של השירה והיה שם איזה בחור חמוד אחד מהמשתתפים (לא זוכר את שמו),
ששר שיר של אמיר דדון והוא היה בחור מגמגם..
כשהוא שר אז הוא לא אבל בראיונות איתו הוא גימגם,
והוא גם שיתף שם שזה היה בעקבות איזו טראומה שהוא חווה בילדות..
ואני זוכר שאמרתי לעצמי: "אני יכול לעזור לו".
(בעזרת כלי NLP ניתן לעשות שינוי חשיבתי ולהיפטר גם מגמגום).
ואני זוכר שרציתי לשלוח לו הודעה,
וחיפשתי אותו בפייסבוק והתחלתי לכתוב לו,
וברגע שבאתי לשלוח לו את ההודעה,
עלו הקולות שבטח חלקכם מכירים שאומרים:
"עזוב, מי אתה שאתה יכול לעזור לו"
"אם הוא היה רוצה עזרה הוא היה מבקש, מה אתה מציק לו בפייסבוק"
"הוא מפורסם, מה אתה מציק למפורסמים"
ועוד ועוד – you name it…
אבל לפני כמה שנים (לא זוכר מתי) קבעתי לעצמי חוק!
החוק אומר:
"אם אתה מפחד מזה/עולים לך חששות מזה –
זה אומר שאתה חייב לעשות את זה"!
זה החוק.
והחוק גם אומר – לעשות את זה עכשיו!!
אז בגלל שאני פועל עם החוק הזה כבר כמה שנים,
יצרתי התניה ומה שנקרא זה נכנס לי לסיסטם: כשעולה פחד – אני נזכר בחוק.
בקיצור, לחצתי SEND.
השעה היתה 21:00 בערב פחות או יותר,
ובמפתיע הבחור חזר אלי כבר באותו ערב.
הוא מאד שמח על הפנייה שלי והוא כתב לי כרגע שהוא בדיוק התחיל טיפול NLP עם מישהו ודיברנו קצת על השיר שלו,
(אני מכיר את אמיר דדון ולכן זה יצר שיח גם בנושא).
בכל מקרה הפואנטה היא,
שהרבה פעמים בחיים אנחנו נעצרים ולא עושים את מה שבא לנו לעשות או נעצרים גם על דברים שאם היינו מייעצים למישהו אחר – היינו אומרים לו שברור יעשה..
אנחנו יודעים שזה הדבר הנכון לעשות אבל כשזה מגיע אלינו?
יש את העניין של: "כן אבל, אתה לא מבין, אצלי זה שונה"….
"אני בדיוק חזרתי מריצה", "אני עייף עכשיו", "זה לא זמן מתאים – זו שעה מאוחרת/מוקדמת מידי..", "אני בדיוק בונה אתר, אין לי זמן לזה כרגע..", "אבל מי יטפל בסבתא?", "אני לא מאופרת"..
בקיצור – תירוצים…
ואני שואל,
באילו סיטואציות הקול הזה מזמזם לכם באוזן?
איפה אתם יודעים שהוא חוסם אתכם?
הרי גם להעלות את הפוסט הזה יש בו מידה של חשיפה ועם החשיפה בא הסיכון של: מה יגידו עלי…
אנשים שומעים את הקולות האלו כשהם רוצים:
להעלות פוסט, לצאת לאור עם הרצאה, לכתוב ספר, לפתוח בלוג, לפנות למישהו שיכול לקדם אותם, לעשות סרטון וידאו ועוד מיליון ואחת אופציות…
בעבודה שלי עם אנשים שרוצים לבנות הרצאה,
אני נתקל בקולות האלו אצל אנשים שוב ושוב…
הקול הפרפקציוניסטי, זה שחושב שהכל חייב להיות במקום ומושלם…
אני מעולם לא כתבתי הרצאה מילה במילה ומעולם לא זכרתי בראש בדיוק מה אני צריך להגיד בסרטון או בהדרכה…
וכן, היו לי הרצאות בינוניות אבל גם הרבה מאד הרצאות טובות..
אנחנו בני אדם, הכל בסדר…
לפני כמה ימים ראיתי הרצאה של מישהי ביוטיוב ומאד התלהבתי.
היא לא מכירה אותי, לא שמעה עלי מעולם,
אבל משהו בה הדליק אותי
ורציתי להזמין אותה להתארח לראיון בפודקאסט שלי..
אז חיפשתי את האתר שלה,
מצאתי את הטלפון שלה ובאתי לשלוח לה הודעת ווצאפ.
כמובן ש"הקולות המקטינים" אצלי בראש הודיעו לי מה הם חושבים על מה שאני עושה כרגע אבל חוק הוא חוק…
וחוקים (לרוב חח) צריך לקיים..
לחצתי SEND… "זהו זה טו לייט, לא ניתן להתחרט"…
אחרי כשעה היא חזרה אלי ומאד שמחה שפניתי אליה..
למחרת דיברנו וקבענו כבר מועד לראיון.. מגניב..
אז זו דוגמא קטנה למשהו שכן עבד,
אבל יש עוד הרבה מקרים כאלו, גם לי ובטח גם לכם…
לפעמים אנחנו "זורמים" ולפעמים אנחנו חוסמים…
ממליץ בחום לאמץ את החוק שלי:
"אתה מפחד מזה – עשה את זה!! (עכשיו..מהר, לפני שהקולות יגברו…).
החוק הזה עכשיו ניתן בהזדמנות ללא עלות!
בקרוב אני מוציא עליו פטנט והוא יעלה כסף…חח
שתפו מה חשבתם או מה לקחתם מהשיתוף שלי, ומה אתם הולכים לעשות היום או יותר נכון עכשיו…
לחיי ההרצאה הבאה שלכם 🙂
לחיי ההרצאה הבאה שלכם 🙂