לפני כמה חודשים העברתי לאיזה ארגון של חבר'ה צעירים בני כ-20-25 קורס בהתפתחות אישית הכולל גם כלים פרקטיים – מתן פרזנטציות ועמידה מול קהל, מכירות ועוד.
אני מודה שלאורך הקורס שאלתי את עצמי: "מה לחבר'ה כל כך צעירים ולקורס הזה?"
אני פחות בד"כ פחות נהנה כשהמשתתפים מחויבים להגיע לקורס ולא נרשמו מרצון אישי או שילמו על זה מכיסם. המעורבות הרגשית וההשתתפות היא אחרת כאשר מישהו נרשם ללימודים מתוך עניין ומצפה להם באורך רוח.
בכל אופן, לאורך 5 המפגשים היו עליות ומורדות. בחלק מהשעורים היתה השתתפות פעילה ובחלקם פחות ואני שאני רגיל למפגשים אנרגטיים וסוחפים בהם בד"כ הקהל "איתי" לכל האורך, הייתי קצת מאוכזב.
הגענו למפגש 5 – המפגש המסכם. מפגש בו כל משתתף צריך לתת פרזנטציה עפ"י מבנה וכלים שלמדו.
עולה משתתף ראשון – אני אומר לעצמי: "לא רע".. משתתפת שנייה – גם פרזנטציה איכותית… ואני אומר לעצמי: "אז הם הקשיבו בשעורים ואפילו התכוננו…פשששש" ואז עולה לתת פרזנטציה אחת המשתתפות השקטות של הכיתה, מאלה שבקושי שמעת כל הקורס, מהביישניות שנחבאות אל הכלים. ומתחילה בפרזנטציה על "איך מתמודדים עם תקופות מאתגרות".
בפרזנטציה היא משתפת סיפור אישי שהתמודדה איתו בשנה האחרונה. לפתע… משתנקת, מסתובבת עם הגב לקהל, בלק אאוט, התרגשות…. ואומרת לי: "אני לא יכולה, אני לא עושה את זה טוב"..
ואני אומר לה: "את עושה את זה מעולה, תמשיכי, יש לך את זה"… והיא לרגע משתהה, ולבסוף מסתובבת וממשיכה.. בשקט, בהתרגשות, עם עיניים בוהקות… עוברות כמה דקות והנה זה מסתיים.
לרגע שקט, אני דומע, מסתכל לרגע על הכיתה, רואה את כולם במצב שלי והנה כולם מוחאים כפיים. לרגע היה פה מסוג המצבים, שהזמן כאילו "עמד מלכת", כולם היו – כאן ועכשיו בנוכחות מלאה. לא בפייסבוק, לא בקנדי קראש, לא במטלות היום אלא פשוט כאן.
ואני בתוך תוכי, "תודה, תודה שהייתי חלק מהרגע הזה"…