מחקרים מראים שפחד קהל הוא פחד מס' 1,
לפני פחד מוות, פחד מעכבישים, גבהים, נחשים וכו'.
ג'רי סיינפלד אמר שזה בעצם אומר שמי שמספיד את הנפטר בהלוויה
היה בעצם מעדיף להתחלף איתו ולהיות בקבר במקומו..
אז מה זה פחד קהל ומאיפה הוא נובע?
האם זה מולד?
אני אשאל אתכם שאלה,
האם ראיתם פעם תינוק בוכה במטוס
מבקש רשות מכולם לצרוח את נשמתו עכשיו
או מצניע את הבכי בגלל המחשבה: "מה יגידו עלי"?
אז כפי שאתם מבינים פחד קהל הוא דבר נרכש.
במהלך החיים "נצרבות" אצלנו חוויות טובות ופחות טובות
שיוצרות לנו את "תוכנות ההפעלה" שאיתן אנחנו ממשיכים הלאה בחיינו,
ואם בגיל הילדות צחקו עלינו בפני אנשים, או שראינו מישהו אחר שריכלו עליו או "ירדו" עליו
או שהמורה אמרה לנו משהו מעליב אחרי שענינו איזו תשובה לא נכונה
וחווינו את זה בעוצמה גבוהה,
סיכוי גבוה ש"נצרבה" לנו "תוכנה" בתת המודע שמטרתה היא להגן עלינו
שבעצם עושה הקשר בין קהל ודיבור מול אנשים = חוויה כואבת.
אחד הדברים שעלינו לשים לב אליו שלפחד קהל או להתרגשות חיובית לפני משהו גדול
יש את אותם סימפטומים.
דפיקות לב מואצות, זיעה קרה, נשימה שטוחה וכו'.
ההבדל בין הפחד להתרגשות הוא שכשיש התרגשות זה אומר שאנחנו בדמיון רואים תוצאה חיובית,
וכשיש פחד – בדמיון אנחנו רואים תוצאה שלילית של אותו הדבר.
לכן עלינו לאמן את המח לראות תוצאות חיוביות מה שישנה את כל החוויה ויעלים את הפחד.
אז איך עושים את זה ונפטרים מפחד קהל?
לדמיין את האנשים בקהל ערומים… סתם, לא באמת..
אתן לכם 2 דרכים אפקטיביות שעוזרות לשנות את החוויה ומעלות את רמת הבטחון שלנו:
הראשונה – בעזרת הפיזיולוגיה של הגוף.
כאשר הגוף שלנו נמצא במצב פתוח ורחב, בדיוק כמו שבטבע חיה מבליטה את הגודל שלה בסיטואציות מסויימות,
המוח מפריש הורמונים וכימיקלים כמו אנדורפינים וסרוטנין, מה שמשנה לנו את הסטייט – המצב הרגשי בו אנחנו נתונים ואז אנחנו מרגישים יותר עוצמתיים ובעלי בטחון.
נסו רגע את התרגיל הבא:
חישבו על סיטואציה לא נעימה שעברתם בחיים שאולי מעציבה או מרגיזה אתכם.
שימו עצמכם רגע בחווית היסטואציה כאילו אתם חווים את זה כאן ועכשיו (כן, אני יודע שזה לא כיף..)
ועכשיו, תוך כדי שאתם שם חייכו חיוך גדול מאוזן לאוזן והמשיכו לחשוב על הסיטואציה הלא נעימה.
האם אתם מצליחים להישאר עצובים?
המשיכו לחשוב על אותה סיטואציה לא נעימה וקומו על הרגליים חייכו חיוך גדול וקיפצו כמה קפיצות לגובה עם ידיים מתוחות וחיוך גדול.
האם הצלחתם להישאר עם העצב?
התשובה היא שככל הנראה לא.
למצב הפיזי שלנו יש השפעה ישירה על המצב הרגשי.
ולכן, מה שעלינו לעשות זה, לפני שאנחנו עולים לפרזנטציה או כל מעמד מלחיץ אחר זה לעמוד כ-2 דקות בעמידת סופרמן כאשר הידיים כלפי מעלה והגוף מתוח.
דרך המנח הפיזי, ישתנה לנו המצב הרגשי ומשם התוצאה בשטח תהיה שונה.
אגב, עדיף לעשות את במקום סגור כמו שירותים או חדר פרטי,
אחרת לא ידעו מי זה האדם המוזר הזה שעומד באמצע החדר כמו סופרמן J
הדרך השנייה שאותה אני יותר אוהב, היא לעשות דמיון מודרך מיטבי של ההרצאה שלך (או כל דבר אחר מלחיץ שאתה מתכונן אליו).
זה אומר בעצם לדמיין את עצמך עומד על הבמה, את הקהל מגיב אליך באופן סופר חיובי, הקהל פעיל, משתף פעולה, חם, אתה עוצמתי והדיבור שלך קולח, אנשים מוחאים כפיים בסיום, בסוף ההרצאה ניגשים אליך אנשים לדבר איתך ולשאול שאלות,
אנשים מדברים על ההרצאה בדרך החוצה ומספרים מהם לקחו מההרצאה וכו'.
כשאתה תבצע את זה (ועדיף מס' פעמים) אתה מחווט את המוח שלך ליצירת מציאות חיובית
ותוצאה רצויה, וכאשר תעמוד על הבמה, המוח שלך יחוש כאילו כבר היה שם
והלחץ יתחלף בתחושת וודאות והרגשת בטחון.
הרי כבר היית שם פעמים רבות בדמיון, ומאחר והמוח סגור בקופסת הראש שלך,
הוא לא באמת יודע להבחין בין מציאות ודמיון.
טיפ הזהב,
אם אני ממש לחוץ לפני ארוע גדול,
אני נוסע למקום הארוע במידה ואפשרי, כמה ימים קודם כדי לראות את המקום ולחוש אותו,
ואז כאשר אני עושה את הדמיון המודרך, אני "מלביש" עליו את החדר האמיתי שבו אני הולך להרצות,
מה שיתן למוח שלי תחושת בטחון גדולה בהרבה כשאהיה במקום עצמו, מאחר והוא חווה אותו פעמים רבות בימים שקדמו לו.
אשמח לתגובות איך זה עבד לכם.
ואם יש שאלות, מוזמנים לכתוב לי.
בהצלחה
